An Ode to Alcohol
מי שמכיר אותי קצת יודע שיכולת הגוף שלי לטפל באלכוהול שואפת לאפס.
בדיקה קצרה העלתה שהאשם הוא כנראה אבא שלי שמצליח להסתחרר גם מהיין של הקידוש ביום ששי.
בהתחלה התעצבנתי. לא קל לעמוד ליד אנשים כמו עמית שמסוגלים להוריד לקרבם כמויות נרחבות של אלכוהול מבלי למצמץ בעוד אתה מרגיש כמו ילדה בת 12 שנתנו לה להחזיק בקבוק של בקארדי בריזר.
אחרי כמה זמן למדתי להעריך את העניין.
אני זול.
אם לא אכלתי במהלך היום גם בקבוק בירה של קוסיות יכול לסחרר אותי לגמרי.
אז כן, אני סופג פה ושם העלבות, אבל בסוף היום אני מגיע יותר מהר ובפחות כסף מהסביבה לשדות אלכוהול לנצח.
הגיע הזמן שאחרי כל מיני גנים דפוקים ההורים שלי ינפקו גם גן חיובי.
היום לא יצא לי לאכול צהריים. למרבה ההפתעה עבדתי באמת כל היום.
אמנם למזלי זה בא אחרי יומיים של חופשה להתכוננות נפשית ומייד אחר כך עוד יומיים של חופשה להתאוששות אבל היום עבדתי ולא היה לי חשק ללכת לאכול.
בסביבות שבע חשתי בסממני רעב ראשונים. נעמה לא יכלה להצטרף אלי אז אמרתי שאני אלך לאכול לבד. התכנון המקורי היה בסביבות שבע וחצי.
בשבע וארבעים העניין נשתכח ממני לחלוטין ופרצתי בכביסה נמרצת.
בשעה עשר ואני סוחב את עצמי על שום דבר פרט למספר מרשים של כוסות קפה ושתי ביסקוויטים מאז הבוקר החלטתי לאכול.
בעשר וחצי מצאתי בספרייה של עמית ספר שהצליח גם להישמע מעניין ויחד עם זאת לא כזה שייתן לי להרגיש כמו אהבל בלתי מצוי (לבלתי מצויים בנבכי הספרייה המדוברת יש שם מלא ספרים ברוסית ואם לא ברוסית אז של סופרים רוסיים ואם לא סופרים רוסיים אז של כל מיני הוגי דעות שבוודאי מצאו את הרעיון הקומוניסטי מרתק ואם לא את הרעיון הקומוניסטי אז הם מצאו את האלכוהול כחבר ורע ואם לא את האלכוהול אז את הסמים).
באחת עשרה פסעתי מעדנות לבר גיורא. למה בר גיורא? הוא קרוב, כולם מקשקשים לי מאז שפלשתי לאזור שזה מקום מדהים (זה לא. זה מקום נחמד) ולפני שבוע ישבתי שם עם נעמה ובתפריט ראיתי שניצל עם פירה שזו מנה שבאמת לא רואים הרבה. (גילוי נאות – לפני כמה שבועות אכלתי שניצל עם פירה בשינקין 17).
למרבה השמחה כשהזמנתי הוגארדן (אמרתי שאני שותה משקאות של בחורות) המלצרית הודיעה לי שיש רק "הפרי האסור" שזה גם הוגארדן אבל עם 8.5% נהדרים של תרכובות פחמימנים רוויים .
אודה ואתוודה – קיוויתי שכך יהיה. לקורא העירני ששואל עכשיו "אז למה לא הזמנת הוגארדן הפרי האסור מההתחלה? אענה: ככה. יש דברים שאתה מבקש ויש דברים שאתה מקווה שהגורל יעיף עלייך.
עכשיו אני רוצה להסביר משהו.
ללכת למקום ציבורי כשלהוא לבד זה משהו שדי מעיק עלי. לא משנה אם זה פאב, קפה, ספרייה או תאילנד רבתי.
יש איזה משהו דפוק שהמוח מעולל כשאתה לבד במקומות שבדרך כלל מגיעים אליהם עם אנשים.
מעין מצב בו המוח קופץ לספריית וידאו הקרובה, לוקח איזה סרט קשה לצפייה ופופקורן מתיישב על הכיסא הכי נוח בבית., מנתק את הטלפון ושם בוידיאו (או ב- DVD אם זה מוח שצועד עם הזמן).
למוח שלי יש מנוי רב שנתי רב עונתי.
אם אני לבד בסיטואציה כזו אז די מהר אני נכנס לסרטים בהם אני הכוכב בעל כורחי והסביבה היא המקהלה היוונית השואלת למה אני לבד, בטח אין לי חברים וכו'.
לשמחתי צפיתי את זה את שחוסר תזונה קל מהבוקר בתוספת אלכוהול יעשה שמות בוידיאו הפרטי שלי (אצלי הוא כבר עבר ממזמן למקרן 62" עם מסך נגלל ודולבי) וככה הוא יוכל ללכת לעזאזל ואני אוכל לקרוא בשקט.
הספר הנבחר להערב: "פארנהייט 451" היישר מהספרייה של עמית ופולינה ובערך היחיד שנראה לי שם כספר שאפשר להוציא לאוויר מבלי חשש שהוא יתפרק או לחילופין שאני אסתבך איתו.
ישבתי והזמנתי את השתייה והאוכל.
המוח שלי, ערני למצב, מייד רץ לספרייה לקחת איזה סרט טוב כי הוא הבין שיש פה מצב לא רע.
האלכוהול הגיע ואני פצחתי במלאכת השתייה.
אחותי אגב תציין עכשיו שמאז שעברתי לאזור הפכתי לאלכוהוליסט של ממש. אמנם מדובר בי שזה אומר בירה אחת פעם ביומיים בימים קשים, אבל אם סופרים את ההשפעה ולא את הכמות – יש משהו בדבריה.
ואמנם אחרי מספר לא רב של דקות (ולפני שהאוכל הגיע בכלל) נחתה עליי סחרחרה מבורכת.
אני רוצה לנצל את הפוסט הזה שנכתב בעוד אדי האלכוהול עדיין משחקים תפקיד בחיי ולאחר פתיחה מייגעת זו (תקפצו לי ידיעות! נשבר לי מאייטמים של 150 מילה) לכתוב פואמה, שיר תהילה (זה Ode על פי בבילון), פרוזה, בלדה או מקאמה סוערת בזכות האלכוהול.
מהרגע בו אדי האלכוהול עלו למוחי, בעטו אותו מהסלון ושרפו לו את הוידיאו, ירדה עלי שלווה מבורכת הגובלת בטמטום דק כשמיכת פוך בחורף ירושלמי.
היכן עוד אמצא משקה חוקי (ומי שמתחת לגיל 18 יש לך בעיה וזה לא זה שאסור לך לקנות אלכוהול על פי החוק) שיכול להביא בכנפיו כזו שלווה?
מצאתי עצמי לפתע מחייך לעצמי מבלי סיבה ממשית, כולי כחרש עיוור למתרחש בראשי, קורן לסביבה המיידית.
מה שעוד עבד מצוין זו העובדה שלא הגעתי למצב של שכרות – קרי מטומטם – אלא יותר למצב של שכרות פנימית בו אתה מודע למצבך הזחוח קמעא ואילו העולם מסביב עדיין חושב שאתה בסדר יחסית (עד שאתה קם ללכת הביתה, מסתבך קלות עם הרגליים (אבל לא נופל!) ואז נכנס לריב קצר עם המשענת של הכיסא והרצועה של התיק).
השתקעתי בספר כאשר אני לוקח לעצמי הפסקות מתודיות לקריאה תוך כדי הסעודה (אתה רואה עמית? לא קראתי עם האוכל. הספר נקי) ולסיבוב נוסף של בירה (הי, הלכתי ברגל!) ולא רק זאת אלא שמצאתי את עצמי אוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב – מצב נדיר אצלי בזמן האחרון בו אני משתוקק להשתתף באופן פעיל בחיסולה של רוב האוכלוסייה (נכון לרגע זה – את כל מי שמעמיד את האוטו על דיזינגוף מצד ימין מייד לפני הפנייה לבר כוכבא ואת כל מי שחוסם את הכניסה לחנייה כי הוא "רק עומד שם לרגע" – מי ייתן ותירדמו בקסטל ותתעוררו בהדסה).
אני נוטה לדמיין את מצבי ברגעים כאלו, כאילו בועות סבון עולות וצפות בראשי ומתפוגגות בנועם.
אני אוהב את המצב הזה.
קשה להסביר מצד אחד, מצד שני אני נוטה להאמין שלא ממש צריך להסביר.
אז למה אני כותב?
ובכן, לרוע מזלי הספר הוכיח את עצמו כיצירה לא רעה בכלל מה שאומר שבשילוב עם האלכוהול, הנפתי יתד נאמן במקום ומכונת מלחמה רושפת אש ועשן לא הייתה מזיזה אותי משם לפני שהייתי מסיים אותו (שזה דימוי לא רע בהתחשב בנושא של הספר). כך שלא היה לי כרגע משהו יותר מעניין לעשות (אני אמור לכתוב לידיעות אבל שימו לב שאמרתי: "מעניין")
מה שאומר כמובן שאכן סיימתי אותו שזה סוג של התקלה כי כרגע אין לי ממש מה לקרוא חוץ מספר על אסטרונומיה באנגלית קשה ובלי ניקוד שהתחיל מצוין בהסבר נפלא לשאלה פשוטה לכאורה: "למה השמיים שחורים בלילה?", ועבר לאחרונה להתדיין בגודלו של הקבוע אומגה ביקום ומה בדיוק עשו הפרוטונים מייד אחרי המפץ הגדול שאנחנו רק מניחים שקרה.
ספר מרתק אבל משעמם.
אבל פרנהייט 451 הוא ספר שממש הייתי מרוצה ממנו בפרט אחרי שקולטים שהוא נכתב ב- 1953 ואחרי שקוראים את מה שהסופר כתב בסוף הספר.
ואז קמתי שילמתי והלכתי.
מסתבר ששתי בירות זה יותר מהאוכל. לא נורא. מזון לראש.
השארתי גם אחלה טיפ אבל זה כי אני איש די נחמד מתחת לכל שנאת האדם שאני מטפח.
וזהו. השאלה המרכזית כרגע היא אם הפוסט הזה ישרוד את הבוקר או שהוא יושמד באכזריות כשאני אקרא במצב בהיר את מה שכתבתי.
בכל מקרה יש אנשים שיקבלו אותו בדואר ברגע שהוא יפורסם ולא ישנה כמה פעמים אני אערוך אותו אחר כך בגלל שהמנוע של הבלוגר עושה לי צרות עם עברית או אמחק אותו.
אבל להם מותר לקרוא כל מה שמוחי הקודח פולט.
