57up1d

אז ככה.
באמת עבר הרבה זמן מאז העדכון האחרון. דברים השתנו, חזרתי לרמת גן ממזמן ואפילו הטיול לברצלונה הופך לאיטו לזיכרון עמום.
זה הגיע למצב כזה שכבר התחלתי לחשוב שאין לי מה לעדכן כאן יותר. כל הקורא וחצי שהיו לי כבר נטש, הפוסט הנוכחי הפך לאיטו ללא רלוונטי ואני שקעתי בעיצוב במקום בתוכן.
הטקסט שכאן נכתב יחסית לפני לא מעט זמן ועמד בשקט מופתי אוסף אבק או מה שזה לא יהיה שקבצים במחשב אוספים וחיכה בסבלנות.
הסיבה העיקרית לדחייה היא שאני לא בטוח בטקסט הזה. כל הפוסטים הקודמים די נשפכו החוצה ופרט להגהה בסיסית ביותר לא ידעו קריאה טרם פרסום מהי.
הטקסט הנוכחי נקרא ושוכתב כל כך הרבה פעמים כך ש:
א. כל קשר בינו למקור מקרי בהחלט.
ב. הוא כנראה ייצא הדבר הכי לא ערוך ולא קריא שיצא תחת אצבעותיי פשוט כי העבודה פה היא טלאים על גבי טלאים.
מצד שני לא יכולתי ולא רציתי להתעלם מהאירוע.
מה גם שהייתי חייב.
ככה שאני עומד להתעלם באלגנטיות מהכל ולשים כאן את הפוסט.
ולו בשביל להתניע את הבלוג.

אז ככה.
בהמשך ישיר לפוסט האחרון, הפוסט הנוכחי ובלי נדר גם זה שאחריו יהיו סיכום ספרד.
זה מגיע משתי סיבות.
אחת, כי ככה זה הסדר הנכון.
שתיים, כי אמא הודיעה לנו נחרצות שהיא רוצה שנכתוב חיבור בנושא "כיצד ביליתי עם אבא ואמא בספרד".
נעמה, באופן לא מפתיע בעליל, חמקה מהמטלה באומרה שהיא לא יודעת לכתוב וששחר יעשה את החיבור והיא תעשה מצגת בנושא.
בינתיים מה שיצא מהמצגת הזו זה שהדיסקים עם התמונות מספרד היו אצלה חודש.
מצגת עוד לא ראינו.
מצד שני אני עוד לא כתבתי את החיבור ועבר יותר מחודש, אז מה לי להלין?

הטיול הזה מגיע אחרי סאגה משפחתית נרחבת שפרצה ברגע שאבאמא הודיעו לנו שהם רוצים לעשות טיול ביחד עם כל המשפחה.
אין טעם להיכנס לפרטי הדראמה הזו שהחלה עוד בטרם נוצר הבלוג אפילו, רק אציין שלאורכה סימנו ופסלנו את רוב חלקיו הידועים של כדור הארץ מסיבות שונות ומשונות ובסופה בחרהו בברצלונה היפה כי:
א. ברצלונה יפה.
ב. עיראק טרם נפתחה למבקרים המעוניינים בטיול הלוך ושוב.
ג. רובנו הגענו למצב קטטוני משהו בכל הנוגע ליעד.

למרות שהטיול המקורי היה אמור לכלול את כל משתתפי המשפחה הגרעינית, הסתבר שקרן אחותי נתקלה במצב מעניין – היא הייתה אמורה לצאת לאותו טיול עם הפרויקט שלה בדיוק ביום החזרה מהטיול שלנו.
כאשר הוצגה לפניה האפשרות, יש לציין שהיא לא היססה ולו לרגע והודיעה לנו שהיא מאוד אוהבת את כולם ובאמת שום דבר לא היה גורם לה לא לצאת לטיול עם כל המשפחה חוץ ממשהו כמו טיול עם החבר'ה שלה, כך שצוות הטיול כלל בסיכומו של דבר את אבאמא, דודה הרצליה נעמה ואני. (יכול להיות שאני חוזר פה על דברים מהפוסט הקודם. אז מה?!)
יש לציין שפרט ליום אחד באמצע השבוע בו שמתי את הפספורט שלי אצל ההורים לא זכורה אצלי שום התייחסות לטיול הזה בשום צורה. למעשה הייתי די מנותק או שמא נאמר בהדחקות מכל הנושא (אני מדחיק אולימפי) עד ליום הגורלי מסיבות שכרוכות בוודאי בסדרה של טיפולים יקרים שאין לי רצון וחשק לעשות אז אני אשאיר את הדלת הזו סגורה.

עלי להודות, יחסית לאדם שיש לו נטייה ידועה לשפוך טקסטים כמים עם תינוק, לקח לי לא מעט זמן להחליט איך לגשת לנושא אבל לאחר שהעליתי ארוכה הגעתי למסקנה שהדרך שבה אנקוט תחלק את החיבור לשני חלקים:
חלק א' יטפל באופן ספציפי בנושא: "ההתחלה וטיול עם המשפחה – איך?"
חלק ב' יתייחס לטיול עצמו מנקודת המבט הטוריסטית וככה כולם יהיה מאושרים (או רק אני).


כיצד ביליתי עם אבא, אמא ודודה הרצליה בספרד - החיבור (חלק א').

ביום שבת ה- 22 לחודש אוקטובר התכנסה משפחתנו ונסעה לספרד כחלק מטיול מאורגן של המכון הוולקני. אנחנו לא קשורים בכלל למכון המהולל על עגבניותיו המהונדסות אבל ההורים שלי פגשו בקאונטרי מישהו שאישתו עובדת במכון ובארץ זה בדרך כלל נחשב ללא פחות מקרובים ממדרגה ראשונה.

האירוע המשמח החל כבר שבוע טרם הטיסה בשעה שהורי הנערצים פתחו את הדיון על דרך ההגעה לשדה התעופה. בהיותנו 5 נפשות על מזוודותיהן (מתוכן 3 נשים שהן בעלות נטייה קלה לארוז בגדים לשנתיים בשביל נסיעה בת שבוע) ברי היה לכל הנוגעים בדבר (חוץ מלי – אני לא מבין כלום. אף פעם) שאין באפשרותנו לנסוע במי מהרכבים הרבים בהם נשתפעה משפחתנו.
אם כך הבעיה נחלקה לשניים:
חלק א: כיצד נשכיל להחביא את הרכבים השונים לבל יחמדו אותם זרים זדים בני עמלק, ייקחו אותם, ימכרו אותם וייסעו עם הכסף לדנמארק היפה?
חלק ב: מאחר ואנו נטולי רכבים (ראה חלק א') כיצד זה נוכל להגיע לשדה התעופה באישון לילה?
חלק א' נפתר על פי המודל הבא:
המכוניות שלי ושל נעמה ישכנו לבטח בקומה מינוס 4 של חניון קומברס המוגן על ידי שומרים חמושים, כלבים מורעבים וקבוצת תוכניתנים לשעבר שעוד לא מצאו עבודה מאז גל הפיטורים האחרון.
המכונית של אבאמא תוסתר היטב בחניון התנועה הקיבוצית המאוחדת השמור היטב ולו בשל העובדה שלאף אחד אין מושג איפה החניון הזה נמצא ואם יש לו מושג אז הוא כנראה קיבוצניק ולהם יש סידור משלהם.
המכונית של דודה הרצליה תשמש אותנו להסעות בערב הנסיעה ולאחר מכן תופקר בידיה חסרות האחריות של ביתה מרב.
לגבי המכונית של הרצליה, הצפי היה שאחרי שבוע בידיה האמונות של מרב המכונית תוחלף ברכב חלופי בשעה שהמוסך ינסה לשחזר אותה מהחלקים הפזורים על מיטב מדרכות תל אביב.

מאחר ונפטרנו מכלי הרכב ומוניות ארצנו דורשות מחיר שערורייתי על ההסעה לשדה התעופה, חלק ב' נפתר בכך שגמרנו בליבנו להשתמש בשירותי ההסעה של רכבת ישראל בשעה 2.30.
אחרי, לפחות, חמש שיחות למודיעין הרכבת ובדיקה והדפסה של לוח הזמנים מהאינטרנט ההורים שלי התרצו וקיבלו את זה שכנראה תהיה רכבת בשעה היעודה.
לרוע המזל הרי שסיכום זה היה רק פתח לסדרת דיונים נוספת שנגעה בנושא הדרמטי: "מתי נקנה את הכרטיסים?" שהרי לקנות אותם מהמכונה בערב הנסיעה לא בא בחשבון כי ברור לכולם שהמכונות האלו נוטות להתפוצץ (כולן!) בדיוק מתי שאתה מגיע לקנות כרטיסים, או שנגמר להם הנייר או שהדיו או שמשהו. בסוף החלטנו שמתישהו במהלך השבוע נעמה או אני נקפוץ לרכבת ונקנה כרטיסים ואכן אחרי יום וחצי ההורים שלנו נשברו וקנו את הכרטיסים בעצמם.
אחרי זה נתקלנו בבעיה חדשה שעיקרה היה פשוט: ההורים שלנו ציפו שביום הנסיעה נעמה ואני נתכנס בביתם בשעה עשר וזאת על מנת להתכונן לנסיעה כנראה באמצעות שירה ומזמורים או שאולי יוגה, ובאותו הזמן נעמה ואני ניסינו להסביר להם שעם כל האהבה העזה שאנו רוחשים להם, אהבה שאי אפשר להעלות אותה על הדף מפאת עוצמתה המסנוורת, הרי שאין מצב שאנו נשכן עצמנו בביתם למשך 3.5 שעות בעודם מתכוננים לנסיעה וזאת מאחר וקיים יסוד סביר להניח שנמות משעמום או שנשתגע או שניהם וחבל.
לשמחתי, למרות שעד עכשיו הם לא מבינים למה לא הגענו אליהם, ניצחנו בקרב קטן אך חשוב זה ובליל שבת באישון לילה נתכנסנו כולנו, לאחר שהחבאנו את הרכבים, בבית הורי משם נסענו לתחנת הרכבת (בתרגיל לוגיסטי מסובך שכלל מספר עברות על חוקי התנועה הבסיסיים ופתרונות יצירתיים) ומשם נסענו לשדה התעופה על שם בן גוריון 2000.
לאחר סאגת הכרטוס מצאנו את עצמנו עומדים בקניון הבינלאומי של ישראל שהצליח להוציא ממני את כל חדוות הקניות אבל זה נושא אחר.

בשלב זה עמדנו על עובדה מעיקה במקצת שהייתה עתידה לרדוף אותי ואת נעמה במשך כל הטיול.
מסתבר, שלמרות ששנינו עברנו את שנתנו ה-25 ולמרות שחצי מאיתנו לפחות נכנסו זה מכבר לעשור השלישי לחייהם בקלות מפתיעה, הרי שבכל מה שקשור לאבאמא ודודה, הרי שאין אנו שונים בעינם ולו במקצת מאותם ילדים שנהגו להתרוצץ לידם חסרי דאגה (ומוח) אי שם בשלהי שנות ה-70.
עובדה זו הובילה באופן טבעי לכך שמאותו הרגע בו דרכו רגלינו בשדה התעופה ועד הרגע בו מצאנו את עצמנו שוב תחת שמיה השנויים במחלוקת של ארץ ישראל, נאלצנו להתמודד עם שלישיית אנשים בוגרים, נורמאלים למראית עין, אשר מצאה לנכון להזכיר לנו את הסכנות האורבות לנו בכל פינה, לשמור כל צעד וצעד בדרכנו, לדאוג לצורך ושלא לצורך ובעיקר לדאוג לכך שתזונה מספקת ובכמויות סבירות (במיוחד אם אתה צבאו של הוד מעלתו הקיסר נפוליאון בונפרטה) תהיה זמינה לנו בכל עת.
הטיול הזה ייזכר וייזכר לטוב בגלל מספר לא מועט של דברים, אבל גם בזכות המשפטים האלו:

"השרוכים שלך פתוחים"
"תקשור את השרוכים"
"אני לא זזה עד שהוא לא קושר את השרוכים"
"אל תתרחקו מהקבוצה"
"אל תתרחקו מהאוטובוס"
"נו? אתם יוצאים מהאוטובוס?"
"קדימה, תחזרו לאוטובוס"
"שימו לב איך אתם שמים את התיק, יש כאן גנבים"
"סידרתם את התיק?"
"איפה התיק??"
"שימו את הארנק מכיס מקדימה"
"למה המזוודה שלך מפוזרת על הרצפה?"
"איך אתה יכול למצוא בגדים ככה?!"
"אתם רעבים?"
"אתם בטוחים שאתם לא רוצים לאכול?"
"אולי אתם רוצים תמרים/סוייה/אגוזים/תירס/סנדוויץ' עם גבינה צהובה/סנדוויץ' עם גבינה לבנה/שתייה קרה/שתייה חמה?"
"אולי בכל זאת?"
"אתה רוצה לשתות? יש נס קפה של עלית בתרמוס"
"אל תזדהו כישראלים!"
"אל תצעקו!"
"מה? מה הוא אומר?!"
"כמה אתה מעשן???"
"אתה מעשן יותר מדי"
"אתה שותה??"
"נעמה, הוא שותה?!"
"איפה אמא שלכם?"
"ראיתם את אבא?!"
"אל תתקרבו למעקה"
"רדו מהמעקה"
"קר לכם?"
"אתם רוצים מעיל?"
"למה אתם לא לובשים מעיל?"
"אלוהים ישמור, איך לא קר לך?? - רק מלראות אותך נהיה לי קר"
"אתם צריכים כסף?"
"כמה שילמת על זה?"
"אל תבזבזו כסף"
"אתה לא צריך לקנות את זה. יש בארץ יותר טוב"
"נו?? אנחנו מאחרים!"
"אל תאחרו!!"
"תזכרו צריך להיות פה עוד שעה"
"תעברו דרכנו כשאתם מגיעים"
"אתם מטורפים?? עד עכשיו הסתובבתם בחוץ?"
ועוד כמה.

מי מהקוראים שמוצא את חווית הקריאה כלוקה בחסר ורוצה לחוות את החוויה בעצמו משום מה, יכול לחוש אותה בעוצמה רבתי באופן פשוט למדי.
כל שעליך לעשות הוא לקחת מתקן הקלטה ולבקש מהוריך או מכל דמות ייצוגית דומה, להקריא את המשפטים הרשומים לעיל.
לאחר מכן, עלייך להסתובב שבוע שלם ולהקשיב למשפטים האלו החל מהשעה שמונה בבוקר ועד לשעות הערב. 3 פעמים בשבוע עלייך להקשיב להקלטות גם בשעות הלילה.
מותר ואף רצוי לשאת בתיק צד שתוכנן למטרה זו פירות יבשים, אוכל שהושאל מחדר האוכל של בית המלון והכי חשוב – תרמוס עם נס קפה של עלית (בלי סוכר) ומדי פעם (נניח אחרי ארוחה) לנסות ולהציג לעצמך את האוכל בתקווה שאולי תרצה לאכול משהו.

למען הסר ספק, ברור לנו לחלוטין (לנו: נעמה ואני) (ואני: שחר - הבן שלכם הבכור) כי כל המשפטים המוזכרים לעיל וגם אלו שנשכחו או הודחקו באמצעות מנגנוני הגנה נפשיים עתירי תקציב, מגיעים כולם מאהבה אמיתית וכנה לגוזלים שלהם שהם אולי כבר בסביבות העשור השלישי אבל עדיין צעירים מהם בכמה עשרות שנים מה שהופך אותם באופן אוטמטי לצאצאים חסרי ניסיון והשכלה מינימאלית שצריך לשמור עליהם מנוראות העולם הגדול.
מצד שני גם לשפיות הדעת בה אחותי ואני נתברכנו יש גבול ומאחר והתרגלנו לשפיות, היינו מעוניינים לשמור עליה ככל האפשר. אי לכך פיתחנו את מושג ה- "פסק זמן". מדי פעם, כאשר הרגשנו כי דעתנו האיתנה עומדת להיטרף כשפן פיסח בקרחת יער, הודענו חגיגית לצוות המנצח כי עתה אנו בפסק זמן רשמי ומאחר וכך חל איסור מוחלט על תקשורת בין הצדדים עד לסיומו.
בדרך הכלל ההכרזה הספונטאנית הזו התקבלה בקריאות של - "תלכו תלכו, מי צריך אתכם בכלל! אפילו אם נראה אתכם מולנו לא נגיד לכם שלום!" כאשר בממוצע של 5 דקות מאוחר יותר הדהדה הצעקה: "שחר תקרא לאחותך רגע אני רוצה שהיא תראה משהו".

על מנת לתת לקורא העירני מושג כללי על התרחיש אני אציין פה בקצרה את מאורעות הדיוטי פרי.
הדיוטי פרי בארץ היה הרקע לפסק הזמן הראשון וזאת עקב ערב מתיש משהו. בשלב מסוים הודענו לצוות שיש לנו כרטיסים, יכולת דיבור, ואינטליגנציה בסיסית ולפיכך אנחנו נפגוש אותם על המטוס.

נפרדנו כרעים וותיקים והתפזרנו לדרכנו בין הפאקטים והאלכוהול.
פסק הזמן עבר ללא תקלות מיוחדות וכניסוי ראשוני נעמה ואני אף החלטנו להיות האחרונים לעלות למטוס בשביל לבחון באיזה שלב נקבל טלפון בהול הדורש במקומנו.
יאמר לזכות הצוות המוביל שלמרות שציפינו לקבל צלצול בהול, הרי שעד פגישתנו איתם במטוס הם הוכיחו בגרות ראויה וסבלנות של פיל ולא התקשרו.
בהתאם לאסכולה החינוכית הגורסת שיש לעודד כל אקט שכזה במשוב חיובי, עם פגישתנו המחודשת כיבדנו את שלושתם בחיבוקים, נשיקות והערכת אין קץ על כך שהתאפקו כל כך יפה ולא התקשרו אלינו.
יש לציין שהמחווה החינוכית המרשימה נחלה הצלחה אם כי חלק מסוים מגילויי ההערצה שלנו נעלמו ברעש הרקע שבקע מיחידת ההורים במהלכו הם דרשו לדעת אם תכננו לפספס את המטוס, להפסיד את הטיול, לברוח להם, לעשות להם התקף לב, סתם לעצבן אותם ולמה נשארנו אחרונים לעלות למטוס??
עוד היינו אופטימיים בשעה שציפור הברזל פרשה מנועים והמריאה לספרד.