A grasshopper!
אז ביום ששי שעבר אמא רצתה ללכת לבקר את המשפחה. זה אומר השכמה בשש וחצי (בבוקר) כי המתים כידוע לא נמצאים אחרי השעה עשר בבוקר. לא משנה כמה ניסינו להסביר זה לא עוזר. שעות הביקור של בית הקברות זה בימי ששי הכי מוקדם שיש.
הביקור החל אצל אחותה הקטנה של אמא בחלקה הצבאית של קריית שאול.
מקום מחריד שאני לא ממליץ לאף זוג צעיר המעונין להביא ילדים לעולם ולנסות לגדל אותם בישראל לבקר בו אף פעם.
משם המשכנו לבקר את סבתא שנמצאת בחלקה האזרחית ונאלצנו לעדכן אותה שנעמה ואני עדיין רווקים. אני בכלל לא מבין איך אני נמצא בתמונה הזו כשברור שכל נושא הנכדים זו אחריותה הבלעדית של נעמה.
אחר כך הלכנו לבקר את סבא שנפטר ב- 1965 ולכן הוא קבור בפתח תקווה שכנראה נחשבה אז סוף העולם ואזור שלא יפותח לעולם.
היום בית הקברות נמצא באמצע אזור התעשייה.
אמא והרצליה (הדודה לא העיר ואני כבר אסביר) מסרו לו ד"ש והראו לו כמה גדלנו.
זהו. אחר כך הלכנו קצת לשוק ראש העין שזו מסורת אחרי בתי קברות, אבל ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו בגלל שכל בית ישראל בהמוניו החליט להגיע באותו היום ולבדוק אם הכל דופק.
בחזרה נפלתי לפקקים של דיזינגוף בששי וגיליתי גם שנהג מונית בבקש את נפשו חנייה מצא את החנייה שלי וקפץ עליה כמוצא שלל רב. מיותר לציין שהוא לא טרח להשאיר פתק או להדליק את הטלפון. לא משנה, בסוף גם זה הסתדר.
שייתקע בערבה בשלוש לפנות בוקר עם פנצ'ר בשלוש גלגלים ונוסע שבסוף לא ישלם.
ובקריית שאול נעמה מצאה חרגול פוטוגני!
הרצליה הגיע לארץ עם אמא, דוד משה סבא וסבתא לפני מלא זמן (1951) היישר מעיראק בימים שבהם עולים חדשים מכל קצוות התבל היו מתקן ניסויים ל- DDT ותרגיל ביצירתיות.
לאמא משה והרצליה יש גם שמות בערבית.
לאמא קראו גם פריאל (Furyal), למשה פאוזי ולהרצליה פאוזייה. באופן מפתיע הם לא זוכרים מה המקור של השמות הערבים שלהם.
פאוזייה ופאוזי על פי הרצליה זה וואריציה על הנושא ניצחון/הילה בערבית וככל הנראה גם שם של בני משפחת המלוכה העניפה של הממלכה ההאשמית.
מה זה פריאל אף אחד לא יודע. בטח נסיכה עיראקית או משהו. יותר טוב מ-שחרזדה זה בטוח.
מסתבר שהמסורת לתת שמות בערבית על גדות הנהר בבגדד לא הייתה דווקא בגלל האנטישמיות - כולם ידעו מי זה מי ושום שם לא היה מסתיר את זה. הבעייה הייתה שהערבים היו נקרעים מצחוק מהשמות בעברית. בכתיבה זה לא עובד כל כך, אבל מסתבר ש- "חזקל" במבטא עיראקי קשה זה די קורע. אז בשביל להגן על נפשם הרכה של הילדים ובשביל להקל עליהם הם קיבלו שמות ערבים. יחד עם זאת, נאמנים למסורת ההנצחה בשמות, הילדים קיבלו גם שם עברי על שם מישהו.
הרצליה הסבירה לי שאמא קיבלה את השם שמחה על שם הסבתא של אבא שלה (שנפטרה בשיבה טובה בגיל מאה ומשהו), משה קיבל את השם על שם סבא שלו אבל בגלל שכשהיא נולדה אף אחד עוד לא מת, לא היה שם עברי לתת לה. כשהם הגיעו לארץ המורה בכיתה שהיה עולה חדש בעצמו ומבועת כנראה מהעברית והערבית לא הסתדר עם השם פאוזייה והחליט שהרצליה זה שם מעולה. הרצליה מספרת שמתוך תשע בנות בכיתה, חמש קיבלו את השם תקווה.. אני כבר התרגלתי לדודה הרצליה, אז נעזוב את התקווה בצד.
