57up1d

Current Bestest Song Ever:Bush - Glycerine

---

אז ככה.
באמת עבר הרבה זמן מאז העדכון האחרון. דברים השתנו, חזרתי לרמת גן ממזמן ואפילו הטיול לברצלונה הופך לאיטו לזיכרון עמום.
זה הגיע למצב כזה שכבר התחלתי לחשוב שאין לי מה לעדכן כאן יותר. כל הקורא וחצי שהיו לי כבר נטש, הפוסט הנוכחי הפך לאיטו ללא רלוונטי ואני שקעתי בעיצוב במקום בתוכן.
הטקסט שכאן נכתב יחסית לפני לא מעט זמן ועמד בשקט מופתי אוסף אבק או מה שזה לא יהיה שקבצים במחשב אוספים וחיכה בסבלנות.
הסיבה העיקרית לדחייה היא שאני לא בטוח בטקסט הזה. כל הפוסטים הקודמים די נשפכו החוצה ופרט להגהה בסיסית ביותר לא ידעו קריאה טרם פרסום מהי.
הטקסט הנוכחי נקרא ושוכתב כל כך הרבה פעמים כך ש:
א. כל קשר בינו למקור מקרי בהחלט.
ב. הוא כנראה ייצא הדבר הכי לא ערוך ולא קריא שיצא תחת אצבעותיי פשוט כי העבודה פה היא טלאים על גבי טלאים.
מצד שני לא יכולתי ולא רציתי להתעלם מהאירוע.
מה גם שהייתי חייב.
ככה שאני עומד להתעלם באלגנטיות מהכל ולשים כאן את הפוסט.
ולו בשביל להתניע את הבלוג.

אז ככה.
בהמשך ישיר לפוסט האחרון, הפוסט הנוכחי ובלי נדר גם זה שאחריו יהיו סיכום ספרד.
זה מגיע משתי סיבות.
אחת, כי ככה זה הסדר הנכון.
שתיים, כי אמא הודיעה לנו נחרצות שהיא רוצה שנכתוב חיבור בנושא "כיצד ביליתי עם אבא ואמא בספרד".
נעמה, באופן לא מפתיע בעליל, חמקה מהמטלה באומרה שהיא לא יודעת לכתוב וששחר יעשה את החיבור והיא תעשה מצגת בנושא.
בינתיים מה שיצא מהמצגת הזו זה שהדיסקים עם התמונות מספרד היו אצלה חודש.
מצגת עוד לא ראינו.
מצד שני אני עוד לא כתבתי את החיבור ועבר יותר מחודש, אז מה לי להלין?

הטיול הזה מגיע אחרי סאגה משפחתית נרחבת שפרצה ברגע שאבאמא הודיעו לנו שהם רוצים לעשות טיול ביחד עם כל המשפחה.
אין טעם להיכנס לפרטי הדראמה הזו שהחלה עוד בטרם נוצר הבלוג אפילו, רק אציין שלאורכה סימנו ופסלנו את רוב חלקיו הידועים של כדור הארץ מסיבות שונות ומשונות ובסופה בחרהו בברצלונה היפה כי:
א. ברצלונה יפה.
ב. עיראק טרם נפתחה למבקרים המעוניינים בטיול הלוך ושוב.
ג. רובנו הגענו למצב קטטוני משהו בכל הנוגע ליעד.

למרות שהטיול המקורי היה אמור לכלול את כל משתתפי המשפחה הגרעינית, הסתבר שקרן אחותי נתקלה במצב מעניין – היא הייתה אמורה לצאת לאותו טיול עם הפרויקט שלה בדיוק ביום החזרה מהטיול שלנו.
כאשר הוצגה לפניה האפשרות, יש לציין שהיא לא היססה ולו לרגע והודיעה לנו שהיא מאוד אוהבת את כולם ובאמת שום דבר לא היה גורם לה לא לצאת לטיול עם כל המשפחה חוץ ממשהו כמו טיול עם החבר'ה שלה, כך שצוות הטיול כלל בסיכומו של דבר את אבאמא, דודה הרצליה נעמה ואני. (יכול להיות שאני חוזר פה על דברים מהפוסט הקודם. אז מה?!)
יש לציין שפרט ליום אחד באמצע השבוע בו שמתי את הפספורט שלי אצל ההורים לא זכורה אצלי שום התייחסות לטיול הזה בשום צורה. למעשה הייתי די מנותק או שמא נאמר בהדחקות מכל הנושא (אני מדחיק אולימפי) עד ליום הגורלי מסיבות שכרוכות בוודאי בסדרה של טיפולים יקרים שאין לי רצון וחשק לעשות אז אני אשאיר את הדלת הזו סגורה.

עלי להודות, יחסית לאדם שיש לו נטייה ידועה לשפוך טקסטים כמים עם תינוק, לקח לי לא מעט זמן להחליט איך לגשת לנושא אבל לאחר שהעליתי ארוכה הגעתי למסקנה שהדרך שבה אנקוט תחלק את החיבור לשני חלקים:
חלק א' יטפל באופן ספציפי בנושא: "ההתחלה וטיול עם המשפחה – איך?"
חלק ב' יתייחס לטיול עצמו מנקודת המבט הטוריסטית וככה כולם יהיה מאושרים (או רק אני).


כיצד ביליתי עם אבא, אמא ודודה הרצליה בספרד - החיבור (חלק א').

ביום שבת ה- 22 לחודש אוקטובר התכנסה משפחתנו ונסעה לספרד כחלק מטיול מאורגן של המכון הוולקני. אנחנו לא קשורים בכלל למכון המהולל על עגבניותיו המהונדסות אבל ההורים שלי פגשו בקאונטרי מישהו שאישתו עובדת במכון ובארץ זה בדרך כלל נחשב ללא פחות מקרובים ממדרגה ראשונה.

האירוע המשמח החל כבר שבוע טרם הטיסה בשעה שהורי הנערצים פתחו את הדיון על דרך ההגעה לשדה התעופה. בהיותנו 5 נפשות על מזוודותיהן (מתוכן 3 נשים שהן בעלות נטייה קלה לארוז בגדים לשנתיים בשביל נסיעה בת שבוע) ברי היה לכל הנוגעים בדבר (חוץ מלי – אני לא מבין כלום. אף פעם) שאין באפשרותנו לנסוע במי מהרכבים הרבים בהם נשתפעה משפחתנו.
אם כך הבעיה נחלקה לשניים:
חלק א: כיצד נשכיל להחביא את הרכבים השונים לבל יחמדו אותם זרים זדים בני עמלק, ייקחו אותם, ימכרו אותם וייסעו עם הכסף לדנמארק היפה?
חלק ב: מאחר ואנו נטולי רכבים (ראה חלק א') כיצד זה נוכל להגיע לשדה התעופה באישון לילה?
חלק א' נפתר על פי המודל הבא:
המכוניות שלי ושל נעמה ישכנו לבטח בקומה מינוס 4 של חניון קומברס המוגן על ידי שומרים חמושים, כלבים מורעבים וקבוצת תוכניתנים לשעבר שעוד לא מצאו עבודה מאז גל הפיטורים האחרון.
המכונית של אבאמא תוסתר היטב בחניון התנועה הקיבוצית המאוחדת השמור היטב ולו בשל העובדה שלאף אחד אין מושג איפה החניון הזה נמצא ואם יש לו מושג אז הוא כנראה קיבוצניק ולהם יש סידור משלהם.
המכונית של דודה הרצליה תשמש אותנו להסעות בערב הנסיעה ולאחר מכן תופקר בידיה חסרות האחריות של ביתה מרב.
לגבי המכונית של הרצליה, הצפי היה שאחרי שבוע בידיה האמונות של מרב המכונית תוחלף ברכב חלופי בשעה שהמוסך ינסה לשחזר אותה מהחלקים הפזורים על מיטב מדרכות תל אביב.

מאחר ונפטרנו מכלי הרכב ומוניות ארצנו דורשות מחיר שערורייתי על ההסעה לשדה התעופה, חלק ב' נפתר בכך שגמרנו בליבנו להשתמש בשירותי ההסעה של רכבת ישראל בשעה 2.30.
אחרי, לפחות, חמש שיחות למודיעין הרכבת ובדיקה והדפסה של לוח הזמנים מהאינטרנט ההורים שלי התרצו וקיבלו את זה שכנראה תהיה רכבת בשעה היעודה.
לרוע המזל הרי שסיכום זה היה רק פתח לסדרת דיונים נוספת שנגעה בנושא הדרמטי: "מתי נקנה את הכרטיסים?" שהרי לקנות אותם מהמכונה בערב הנסיעה לא בא בחשבון כי ברור לכולם שהמכונות האלו נוטות להתפוצץ (כולן!) בדיוק מתי שאתה מגיע לקנות כרטיסים, או שנגמר להם הנייר או שהדיו או שמשהו. בסוף החלטנו שמתישהו במהלך השבוע נעמה או אני נקפוץ לרכבת ונקנה כרטיסים ואכן אחרי יום וחצי ההורים שלנו נשברו וקנו את הכרטיסים בעצמם.
אחרי זה נתקלנו בבעיה חדשה שעיקרה היה פשוט: ההורים שלנו ציפו שביום הנסיעה נעמה ואני נתכנס בביתם בשעה עשר וזאת על מנת להתכונן לנסיעה כנראה באמצעות שירה ומזמורים או שאולי יוגה, ובאותו הזמן נעמה ואני ניסינו להסביר להם שעם כל האהבה העזה שאנו רוחשים להם, אהבה שאי אפשר להעלות אותה על הדף מפאת עוצמתה המסנוורת, הרי שאין מצב שאנו נשכן עצמנו בביתם למשך 3.5 שעות בעודם מתכוננים לנסיעה וזאת מאחר וקיים יסוד סביר להניח שנמות משעמום או שנשתגע או שניהם וחבל.
לשמחתי, למרות שעד עכשיו הם לא מבינים למה לא הגענו אליהם, ניצחנו בקרב קטן אך חשוב זה ובליל שבת באישון לילה נתכנסנו כולנו, לאחר שהחבאנו את הרכבים, בבית הורי משם נסענו לתחנת הרכבת (בתרגיל לוגיסטי מסובך שכלל מספר עברות על חוקי התנועה הבסיסיים ופתרונות יצירתיים) ומשם נסענו לשדה התעופה על שם בן גוריון 2000.
לאחר סאגת הכרטוס מצאנו את עצמנו עומדים בקניון הבינלאומי של ישראל שהצליח להוציא ממני את כל חדוות הקניות אבל זה נושא אחר.

בשלב זה עמדנו על עובדה מעיקה במקצת שהייתה עתידה לרדוף אותי ואת נעמה במשך כל הטיול.
מסתבר, שלמרות ששנינו עברנו את שנתנו ה-25 ולמרות שחצי מאיתנו לפחות נכנסו זה מכבר לעשור השלישי לחייהם בקלות מפתיעה, הרי שבכל מה שקשור לאבאמא ודודה, הרי שאין אנו שונים בעינם ולו במקצת מאותם ילדים שנהגו להתרוצץ לידם חסרי דאגה (ומוח) אי שם בשלהי שנות ה-70.
עובדה זו הובילה באופן טבעי לכך שמאותו הרגע בו דרכו רגלינו בשדה התעופה ועד הרגע בו מצאנו את עצמנו שוב תחת שמיה השנויים במחלוקת של ארץ ישראל, נאלצנו להתמודד עם שלישיית אנשים בוגרים, נורמאלים למראית עין, אשר מצאה לנכון להזכיר לנו את הסכנות האורבות לנו בכל פינה, לשמור כל צעד וצעד בדרכנו, לדאוג לצורך ושלא לצורך ובעיקר לדאוג לכך שתזונה מספקת ובכמויות סבירות (במיוחד אם אתה צבאו של הוד מעלתו הקיסר נפוליאון בונפרטה) תהיה זמינה לנו בכל עת.
הטיול הזה ייזכר וייזכר לטוב בגלל מספר לא מועט של דברים, אבל גם בזכות המשפטים האלו:

"השרוכים שלך פתוחים"
"תקשור את השרוכים"
"אני לא זזה עד שהוא לא קושר את השרוכים"
"אל תתרחקו מהקבוצה"
"אל תתרחקו מהאוטובוס"
"נו? אתם יוצאים מהאוטובוס?"
"קדימה, תחזרו לאוטובוס"
"שימו לב איך אתם שמים את התיק, יש כאן גנבים"
"סידרתם את התיק?"
"איפה התיק??"
"שימו את הארנק מכיס מקדימה"
"למה המזוודה שלך מפוזרת על הרצפה?"
"איך אתה יכול למצוא בגדים ככה?!"
"אתם רעבים?"
"אתם בטוחים שאתם לא רוצים לאכול?"
"אולי אתם רוצים תמרים/סוייה/אגוזים/תירס/סנדוויץ' עם גבינה צהובה/סנדוויץ' עם גבינה לבנה/שתייה קרה/שתייה חמה?"
"אולי בכל זאת?"
"אתה רוצה לשתות? יש נס קפה של עלית בתרמוס"
"אל תזדהו כישראלים!"
"אל תצעקו!"
"מה? מה הוא אומר?!"
"כמה אתה מעשן???"
"אתה מעשן יותר מדי"
"אתה שותה??"
"נעמה, הוא שותה?!"
"איפה אמא שלכם?"
"ראיתם את אבא?!"
"אל תתקרבו למעקה"
"רדו מהמעקה"
"קר לכם?"
"אתם רוצים מעיל?"
"למה אתם לא לובשים מעיל?"
"אלוהים ישמור, איך לא קר לך?? - רק מלראות אותך נהיה לי קר"
"אתם צריכים כסף?"
"כמה שילמת על זה?"
"אל תבזבזו כסף"
"אתה לא צריך לקנות את זה. יש בארץ יותר טוב"
"נו?? אנחנו מאחרים!"
"אל תאחרו!!"
"תזכרו צריך להיות פה עוד שעה"
"תעברו דרכנו כשאתם מגיעים"
"אתם מטורפים?? עד עכשיו הסתובבתם בחוץ?"
ועוד כמה.

מי מהקוראים שמוצא את חווית הקריאה כלוקה בחסר ורוצה לחוות את החוויה בעצמו משום מה, יכול לחוש אותה בעוצמה רבתי באופן פשוט למדי.
כל שעליך לעשות הוא לקחת מתקן הקלטה ולבקש מהוריך או מכל דמות ייצוגית דומה, להקריא את המשפטים הרשומים לעיל.
לאחר מכן, עלייך להסתובב שבוע שלם ולהקשיב למשפטים האלו החל מהשעה שמונה בבוקר ועד לשעות הערב. 3 פעמים בשבוע עלייך להקשיב להקלטות גם בשעות הלילה.
מותר ואף רצוי לשאת בתיק צד שתוכנן למטרה זו פירות יבשים, אוכל שהושאל מחדר האוכל של בית המלון והכי חשוב – תרמוס עם נס קפה של עלית (בלי סוכר) ומדי פעם (נניח אחרי ארוחה) לנסות ולהציג לעצמך את האוכל בתקווה שאולי תרצה לאכול משהו.

למען הסר ספק, ברור לנו לחלוטין (לנו: נעמה ואני) (ואני: שחר - הבן שלכם הבכור) כי כל המשפטים המוזכרים לעיל וגם אלו שנשכחו או הודחקו באמצעות מנגנוני הגנה נפשיים עתירי תקציב, מגיעים כולם מאהבה אמיתית וכנה לגוזלים שלהם שהם אולי כבר בסביבות העשור השלישי אבל עדיין צעירים מהם בכמה עשרות שנים מה שהופך אותם באופן אוטמטי לצאצאים חסרי ניסיון והשכלה מינימאלית שצריך לשמור עליהם מנוראות העולם הגדול.
מצד שני גם לשפיות הדעת בה אחותי ואני נתברכנו יש גבול ומאחר והתרגלנו לשפיות, היינו מעוניינים לשמור עליה ככל האפשר. אי לכך פיתחנו את מושג ה- "פסק זמן". מדי פעם, כאשר הרגשנו כי דעתנו האיתנה עומדת להיטרף כשפן פיסח בקרחת יער, הודענו חגיגית לצוות המנצח כי עתה אנו בפסק זמן רשמי ומאחר וכך חל איסור מוחלט על תקשורת בין הצדדים עד לסיומו.
בדרך הכלל ההכרזה הספונטאנית הזו התקבלה בקריאות של - "תלכו תלכו, מי צריך אתכם בכלל! אפילו אם נראה אתכם מולנו לא נגיד לכם שלום!" כאשר בממוצע של 5 דקות מאוחר יותר הדהדה הצעקה: "שחר תקרא לאחותך רגע אני רוצה שהיא תראה משהו".

על מנת לתת לקורא העירני מושג כללי על התרחיש אני אציין פה בקצרה את מאורעות הדיוטי פרי.
הדיוטי פרי בארץ היה הרקע לפסק הזמן הראשון וזאת עקב ערב מתיש משהו. בשלב מסוים הודענו לצוות שיש לנו כרטיסים, יכולת דיבור, ואינטליגנציה בסיסית ולפיכך אנחנו נפגוש אותם על המטוס.

נפרדנו כרעים וותיקים והתפזרנו לדרכנו בין הפאקטים והאלכוהול.
פסק הזמן עבר ללא תקלות מיוחדות וכניסוי ראשוני נעמה ואני אף החלטנו להיות האחרונים לעלות למטוס בשביל לבחון באיזה שלב נקבל טלפון בהול הדורש במקומנו.
יאמר לזכות הצוות המוביל שלמרות שציפינו לקבל צלצול בהול, הרי שעד פגישתנו איתם במטוס הם הוכיחו בגרות ראויה וסבלנות של פיל ולא התקשרו.
בהתאם לאסכולה החינוכית הגורסת שיש לעודד כל אקט שכזה במשוב חיובי, עם פגישתנו המחודשת כיבדנו את שלושתם בחיבוקים, נשיקות והערכת אין קץ על כך שהתאפקו כל כך יפה ולא התקשרו אלינו.
יש לציין שהמחווה החינוכית המרשימה נחלה הצלחה אם כי חלק מסוים מגילויי ההערצה שלנו נעלמו ברעש הרקע שבקע מיחידת ההורים במהלכו הם דרשו לדעת אם תכננו לפספס את המטוס, להפסיד את הטיול, לברוח להם, לעשות להם התקף לב, סתם לעצבן אותם ולמה נשארנו אחרונים לעלות למטוס??
עוד היינו אופטימיים בשעה שציפור הברזל פרשה מנועים והמריאה לספרד.

Current Bestest Song Ever: Velvet Revolver - Fall to Pieces

---

About 500 years ago they sent us away.
Now we return, and this time we bring our parents.

So tonight I leave for Spain with my mum and dad, my aunt and sis.

I don't think I spent so much time with my parents for ages.
Can you say: 24x7?
I think the last time was right before I went to kinder-garden...
Anyhow, I hope it will be good, many people say Barcelona is a really nice place so I'm kinda looking forward for this.
On another note, we might use the time with the family to hear tales about our ancestry and lineage, so it is possible this blog will take a minor detour towards my Arabian roots.
Which reminds me, it is time for airport security again! woohoo!
I am shaved and with a fresh hair cut.
Lets see if they will be alert tonight..

Due to the above, the gruesome task of keeping the cats alive for the week will fall on the gentle yet able shoulders of Sivan.
I fear that the cats will try to use this change of government to organize an uprising in which Otto will finally master the food cupboard intricate mechanism and Chatula will finally catch her elusive tail, let this be heard now:
"During these times of changes we will not tolerate any form of civil unrest. All attempts to use this change to uproot the very foundation of society will be met with complete cessation of solid food delivery"

Or in other words: Goooo Sivan!!


That's it for now, I hope I will not update this blog or even go online for a week now, so if you see me online it is one of the two:
Someone at the office is messing with my PC, trying to access the secret files, or that I was so bored I went online.
Lets hope it is the former rather than the latter.

Current Bestest Song Ever: Eve 6 - Inside Out

---

During the Yum Kippur fast, I came to the conclusion that Otto's raids on Hatula's food bowl are quite annoying.
Not only the little elephant devours his own food in record time, he often finishes her food even before he goes to his bowl.
Needless to say this caused Hatula's body to adapt and continue running life support and mental deficiency systems on half of the normal intake.

Even though he has access to two bowls, this does little to stop small hippo here from grating every morning and every evening in a manner that leaves me in awe.
If he is really so hungry like he tries to convince me, then how the hell he manages to squeak so loud and burst into record breaking run whenever my brain waves transmit the term "Kitchen"??

Anyway, this had to stop. I took the liberty of pulling inside the house the heavy duty workbench Amit and Polina have on the balcony for no apparent reason and place Hatula's food on it.
Due to his size and gravity bending weight, Otto is unable to pull himself to such heights.

This had the desired affect - Unable to even consider clambering to such heights, Otto can't fill his food requirements using Hatula's food.
The squeaking continues naturally but I got used to it..

After a day I noticed however that the movement of the food had another, less desired affect.
Unable to comprehend the sudden change in scenery, Hatula stopped eating.
So for the first few days, I would pick her up to her eagle nest. Sometimes she would eat, sometimes she would run away.

This state of affairs continued for some days, until I noticed Hatula is finally climbing up the bench and eats her food.


Once again, the human brain overpowered the destructive forces of nature.

Current Bestest Song Ever: Seven Mary Three - Cumbersome

---

אז ביום ששי שעבר אמא רצתה ללכת לבקר את המשפחה. זה אומר השכמה בשש וחצי (בבוקר) כי המתים כידוע לא נמצאים אחרי השעה עשר בבוקר. לא משנה כמה ניסינו להסביר זה לא עוזר. שעות הביקור של בית הקברות זה בימי ששי הכי מוקדם שיש.
הביקור החל אצל אחותה הקטנה של אמא בחלקה הצבאית של קריית שאול.
מקום מחריד שאני לא ממליץ לאף זוג צעיר המעונין להביא ילדים לעולם ולנסות לגדל אותם בישראל לבקר בו אף פעם.

משם המשכנו לבקר את סבתא שנמצאת בחלקה האזרחית ונאלצנו לעדכן אותה שנעמה ואני עדיין רווקים. אני בכלל לא מבין איך אני נמצא בתמונה הזו כשברור שכל נושא הנכדים זו אחריותה הבלעדית של נעמה.

אחר כך הלכנו לבקר את סבא שנפטר ב- 1965 ולכן הוא קבור בפתח תקווה שכנראה נחשבה אז סוף העולם ואזור שלא יפותח לעולם.
היום בית הקברות נמצא באמצע אזור התעשייה.
אמא והרצליה (הדודה לא העיר ואני כבר אסביר) מסרו לו ד"ש והראו לו כמה גדלנו.

זהו. אחר כך הלכנו קצת לשוק ראש העין שזו מסורת אחרי בתי קברות, אבל ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו בגלל שכל בית ישראל בהמוניו החליט להגיע באותו היום ולבדוק אם הכל דופק.

בחזרה נפלתי לפקקים של דיזינגוף בששי וגיליתי גם שנהג מונית בבקש את נפשו חנייה מצא את החנייה שלי וקפץ עליה כמוצא שלל רב. מיותר לציין שהוא לא טרח להשאיר פתק או להדליק את הטלפון. לא משנה, בסוף גם זה הסתדר.
שייתקע בערבה בשלוש לפנות בוקר עם פנצ'ר בשלוש גלגלים ונוסע שבסוף לא ישלם.

ובקריית שאול נעמה מצאה חרגול פוטוגני!
הרצליה הגיע לארץ עם אמא, דוד משה סבא וסבתא לפני מלא זמן (1951) היישר מעיראק בימים שבהם עולים חדשים מכל קצוות התבל היו מתקן ניסויים ל- DDT ותרגיל ביצירתיות.
לאמא משה והרצליה יש גם שמות בערבית.
לאמא קראו גם פריאל (Furyal), למשה פאוזי ולהרצליה פאוזייה. באופן מפתיע הם לא זוכרים מה המקור של השמות הערבים שלהם.
פאוזייה ופאוזי על פי הרצליה זה וואריציה על הנושא ניצחון/הילה בערבית וככל הנראה גם שם של בני משפחת המלוכה העניפה של הממלכה ההאשמית.
מה זה פריאל אף אחד לא יודע. בטח נסיכה עיראקית או משהו. יותר טוב מ-שחרזדה זה בטוח.
מסתבר שהמסורת לתת שמות בערבית על גדות הנהר בבגדד לא הייתה דווקא בגלל האנטישמיות - כולם ידעו מי זה מי ושום שם לא היה מסתיר את זה. הבעייה הייתה שהערבים היו נקרעים מצחוק מהשמות בעברית. בכתיבה זה לא עובד כל כך, אבל מסתבר ש- "חזקל" במבטא עיראקי קשה זה די קורע. אז בשביל להגן על נפשם הרכה של הילדים ובשביל להקל עליהם הם קיבלו שמות ערבים. יחד עם זאת, נאמנים למסורת ההנצחה בשמות, הילדים קיבלו גם שם עברי על שם מישהו.
הרצליה הסבירה לי שאמא קיבלה את השם שמחה על שם הסבתא של אבא שלה (שנפטרה בשיבה טובה בגיל מאה ומשהו), משה קיבל את השם על שם סבא שלו אבל בגלל שכשהיא נולדה אף אחד עוד לא מת, לא היה שם עברי לתת לה. כשהם הגיעו לארץ המורה בכיתה שהיה עולה חדש בעצמו ומבועת כנראה מהעברית והערבית לא הסתדר עם השם פאוזייה והחליט שהרצליה זה שם מעולה. הרצליה מספרת שמתוך תשע בנות בכיתה, חמש קיבלו את השם תקווה.. אני כבר התרגלתי לדודה הרצליה, אז נעזוב את התקווה בצד.

Current Bestest Song Ever: Silverchair - Pure Massacre

---

As a side note, here is what I found on my messenger when I checked my computer last night:I told you, if you don't understand what I am talking about, be grateful. Very grateful.

Current Bestest Song Ever:Live - Lighting Crushes

---

After many months of keeping it but not using it, for no good reason, the time has come.

Farewell sweet friend, you've been amazing fun for many months and many sleepless nights.
How I thought I could never grow tired of you.
And yet, eventually, I got bored.

Never say Never...

It began to look the same every time, an endless track.
As I visited you time and time again, I noticed that while the scenery changed, the core always remained the same.
Rinse, Repeat, Rinse, Repeat.

Never a sense of self accomplishment. Here I was in a world of fantasy but my footprint was gone faster than a writing on the sand.

Never a real sense of failure.
I could make mistakes and die many times.. But did it ever matter?
All death ever did was making me find my rotting corpse, Stand up and fight again, hoping my ghost wont need to trudge again those endless forests.
Game Over.
Insert coin to play again..

Rinse, Repeat, Rinse, Repeat.

It came to a feeling like a mouse in a maze.
A very large maze, with beautiful places and sometimes I even met some other mice and we ran together for a while... But we never found anything new.

I may sound harsh now, but I do remember the endless nights.
The joys of the world.
And I wont forget.

I just moved on.


To another one.
Just like you.
Only a little different.
I could never grow bored of it.
Rinse.
Repeat.
Rinse.
Repeat.

People who never played computer games "for real" might not have the faintest idea of what the hell I am talking about.
Be thankful for it.

Current Bestest Song Ever: Live - Lighting Crushes

---

Due to public demand (i.e. Me) I decided to post a few pics of the family.
The god of animal picture taking has been kind one day and I was able to catch them sitting in one place while not actually sleeping.

Current Bestest Song Ever: The Offspring - Gone Away

---

As seen from right to left:

1. Mysterious plant holding on for dear life.
   I have no idea how this plant survived until now. Basically it is nothing but 3 stems with one leaf each.
   Means of connection to the ground: some flimsy stalk with a leaf at the end.
   Life expectancy: slim to non. it has like 3 leaves and all of them look on the verge of death.
   Comment: Water consumption is terrible. Even the modest amount of watering causes it to drip on the floor and over the A/C outlet. Its like the ground it is in, is nothing but holes.
2. Lush plant next to chair and CD holder.
   Looks nice, have a distinctive taste to music or just left wing opinions (or right - depends where the observer is standing really).
   Means of connection to the ground: Quite secure with a nice pole to climb. The pot position and some earth on the floor next to it suggest an extremely active earthworm or abuse by the cats. I choose cats for 50$.
   Life expectancy: looks good. The occasional dead leaf but in general appears to be enjoying life.
   comment: As I mentioned, I suspect the cats abuse this one but I wasn't able to get him to complain.
3. Some strange white and green small leafy thing right side of TV.
   Looks like what I believe a mentally devastated plant will look like. If it was a human his hair would be long messy and skin flakes would fall of him.
   Means of connection to the ground: Roots I guess and sheer mindlessness.
   Life expectancy: Unknown. It looks quite alive, but then again it generates fallout like a grubby atom bomb.
4. Leafy thing left side of TV.
   The quiet one. Seems to be growing quietly not making a fuss.
   Means of connection to the ground: another pole. Poles are very much the rage in this place.
   Life expectancy: quite good. Some leafs are showing suspicious holes but general condition is good.
5. Insect plant standing on blue chair.
   I am afraid of this one. The leafs look like an insect. Plus it has only two of them. What will happen when it becomes hungry?!
   Means of connection to the ground: 2 leafs, two thick stems. One must wonder why a plant requires a thick stem for one leaf. Unless this is not really a leaf...
   Life expectancy: In a sense I would be much more calmer if it died. A third leaf was broken when I came in and didn't recover. I had to remove it. Possibly the other two felt it was too crowded.
6. Big assed, huge leafs plant next to doll of two headed Siamese twin.
   Mr. Healthy. Probably generates most of the oxygen in the house.
   Means of connection to the ground: Trunks. I wonder if the pot is enough for this one.
   Life expectancy: looks promising. Although it kills the occasional sheet sized leaf, there are many more to cover for it plus new ones are coming out.
   
   

Current Bestest Song Ever:Weezer - Hash Pipe

---

מי שמכיר אותי קצת יודע שיכולת הגוף שלי לטפל באלכוהול שואפת לאפס.
בדיקה קצרה העלתה שהאשם הוא כנראה אבא שלי שמצליח להסתחרר גם מהיין של הקידוש ביום ששי.
בהתחלה התעצבנתי. לא קל לעמוד ליד אנשים כמו עמית שמסוגלים להוריד לקרבם כמויות נרחבות של אלכוהול מבלי למצמץ בעוד אתה מרגיש כמו ילדה בת 12 שנתנו לה להחזיק בקבוק של בקארדי בריזר.
אחרי כמה זמן למדתי להעריך את העניין.
אני זול.
אם לא אכלתי במהלך היום גם בקבוק בירה של קוסיות יכול לסחרר אותי לגמרי.
אז כן, אני סופג פה ושם העלבות, אבל בסוף היום אני מגיע יותר מהר ובפחות כסף מהסביבה לשדות אלכוהול לנצח.
הגיע הזמן שאחרי כל מיני גנים דפוקים ההורים שלי ינפקו גם גן חיובי.

היום לא יצא לי לאכול צהריים. למרבה ההפתעה עבדתי באמת כל היום.
אמנם למזלי זה בא אחרי יומיים של חופשה להתכוננות נפשית ומייד אחר כך עוד יומיים של חופשה להתאוששות אבל היום עבדתי ולא היה לי חשק ללכת לאכול.
בסביבות שבע חשתי בסממני רעב ראשונים. נעמה לא יכלה להצטרף אלי אז אמרתי שאני אלך לאכול לבד. התכנון המקורי היה בסביבות שבע וחצי.
בשבע וארבעים העניין נשתכח ממני לחלוטין ופרצתי בכביסה נמרצת.
בשעה עשר ואני סוחב את עצמי על שום דבר פרט למספר מרשים של כוסות קפה ושתי ביסקוויטים מאז הבוקר החלטתי לאכול.
בעשר וחצי מצאתי בספרייה של עמית ספר שהצליח גם להישמע מעניין ויחד עם זאת לא כזה שייתן לי להרגיש כמו אהבל בלתי מצוי (לבלתי מצויים בנבכי הספרייה המדוברת יש שם מלא ספרים ברוסית ואם לא ברוסית אז של סופרים רוסיים ואם לא סופרים רוסיים אז של כל מיני הוגי דעות שבוודאי מצאו את הרעיון הקומוניסטי מרתק ואם לא את הרעיון הקומוניסטי אז הם מצאו את האלכוהול כחבר ורע ואם לא את האלכוהול אז את הסמים).
באחת עשרה פסעתי מעדנות לבר גיורא. למה בר גיורא? הוא קרוב, כולם מקשקשים לי מאז שפלשתי לאזור שזה מקום מדהים (זה לא. זה מקום נחמד) ולפני שבוע ישבתי שם עם נעמה ובתפריט ראיתי שניצל עם פירה שזו מנה שבאמת לא רואים הרבה. (גילוי נאות – לפני כמה שבועות אכלתי שניצל עם פירה בשינקין 17).
למרבה השמחה כשהזמנתי הוגארדן (אמרתי שאני שותה משקאות של בחורות) המלצרית הודיעה לי שיש רק "הפרי האסור" שזה גם הוגארדן אבל עם 8.5% נהדרים של תרכובות פחמימנים רוויים .
אודה ואתוודה – קיוויתי שכך יהיה. לקורא העירני ששואל עכשיו "אז למה לא הזמנת הוגארדן הפרי האסור מההתחלה? אענה: ככה. יש דברים שאתה מבקש ויש דברים שאתה מקווה שהגורל יעיף עלייך.

עכשיו אני רוצה להסביר משהו.
ללכת למקום ציבורי כשלהוא לבד זה משהו שדי מעיק עלי. לא משנה אם זה פאב, קפה, ספרייה או תאילנד רבתי.
יש איזה משהו דפוק שהמוח מעולל כשאתה לבד במקומות שבדרך כלל מגיעים אליהם עם אנשים.
מעין מצב בו המוח קופץ לספריית וידאו הקרובה, לוקח איזה סרט קשה לצפייה ופופקורן מתיישב על הכיסא הכי נוח בבית., מנתק את הטלפון ושם בוידיאו (או ב- DVD אם זה מוח שצועד עם הזמן).
למוח שלי יש מנוי רב שנתי רב עונתי.
אם אני לבד בסיטואציה כזו אז די מהר אני נכנס לסרטים בהם אני הכוכב בעל כורחי והסביבה היא המקהלה היוונית השואלת למה אני לבד, בטח אין לי חברים וכו'.
לשמחתי צפיתי את זה את שחוסר תזונה קל מהבוקר בתוספת אלכוהול יעשה שמות בוידיאו הפרטי שלי (אצלי הוא כבר עבר ממזמן למקרן 62" עם מסך נגלל ודולבי) וככה הוא יוכל ללכת לעזאזל ואני אוכל לקרוא בשקט.
הספר הנבחר להערב: "פארנהייט 451" היישר מהספרייה של עמית ופולינה ובערך היחיד שנראה לי שם כספר שאפשר להוציא לאוויר מבלי חשש שהוא יתפרק או לחילופין שאני אסתבך איתו.
ישבתי והזמנתי את השתייה והאוכל.
המוח שלי, ערני למצב, מייד רץ לספרייה לקחת איזה סרט טוב כי הוא הבין שיש פה מצב לא רע.
האלכוהול הגיע ואני פצחתי במלאכת השתייה.
אחותי אגב תציין עכשיו שמאז שעברתי לאזור הפכתי לאלכוהוליסט של ממש. אמנם מדובר בי שזה אומר בירה אחת פעם ביומיים בימים קשים, אבל אם סופרים את ההשפעה ולא את הכמות – יש משהו בדבריה.
ואמנם אחרי מספר לא רב של דקות (ולפני שהאוכל הגיע בכלל) נחתה עליי סחרחרה מבורכת.

אני רוצה לנצל את הפוסט הזה שנכתב בעוד אדי האלכוהול עדיין משחקים תפקיד בחיי ולאחר פתיחה מייגעת זו (תקפצו לי ידיעות! נשבר לי מאייטמים של 150 מילה) לכתוב פואמה, שיר תהילה (זה Ode על פי בבילון), פרוזה, בלדה או מקאמה סוערת בזכות האלכוהול.

מהרגע בו אדי האלכוהול עלו למוחי, בעטו אותו מהסלון ושרפו לו את הוידיאו, ירדה עלי שלווה מבורכת הגובלת בטמטום דק כשמיכת פוך בחורף ירושלמי.
היכן עוד אמצא משקה חוקי (ומי שמתחת לגיל 18 יש לך בעיה וזה לא זה שאסור לך לקנות אלכוהול על פי החוק) שיכול להביא בכנפיו כזו שלווה?
מצאתי עצמי לפתע מחייך לעצמי מבלי סיבה ממשית, כולי כחרש עיוור למתרחש בראשי, קורן לסביבה המיידית.
מה שעוד עבד מצוין זו העובדה שלא הגעתי למצב של שכרות – קרי מטומטם – אלא יותר למצב של שכרות פנימית בו אתה מודע למצבך הזחוח קמעא ואילו העולם מסביב עדיין חושב שאתה בסדר יחסית (עד שאתה קם ללכת הביתה, מסתבך קלות עם הרגליים (אבל לא נופל!) ואז נכנס לריב קצר עם המשענת של הכיסא והרצועה של התיק).
השתקעתי בספר כאשר אני לוקח לעצמי הפסקות מתודיות לקריאה תוך כדי הסעודה (אתה רואה עמית? לא קראתי עם האוכל. הספר נקי) ולסיבוב נוסף של בירה (הי, הלכתי ברגל!) ולא רק זאת אלא שמצאתי את עצמי אוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב – מצב נדיר אצלי בזמן האחרון בו אני משתוקק להשתתף באופן פעיל בחיסולה של רוב האוכלוסייה (נכון לרגע זה – את כל מי שמעמיד את האוטו על דיזינגוף מצד ימין מייד לפני הפנייה לבר כוכבא ואת כל מי שחוסם את הכניסה לחנייה כי הוא "רק עומד שם לרגע" – מי ייתן ותירדמו בקסטל ותתעוררו בהדסה).
אני נוטה לדמיין את מצבי ברגעים כאלו, כאילו בועות סבון עולות וצפות בראשי ומתפוגגות בנועם.
אני אוהב את המצב הזה.
קשה להסביר מצד אחד, מצד שני אני נוטה להאמין שלא ממש צריך להסביר.
אז למה אני כותב?
ובכן, לרוע מזלי הספר הוכיח את עצמו כיצירה לא רעה בכלל מה שאומר שבשילוב עם האלכוהול, הנפתי יתד נאמן במקום ומכונת מלחמה רושפת אש ועשן לא הייתה מזיזה אותי משם לפני שהייתי מסיים אותו (שזה דימוי לא רע בהתחשב בנושא של הספר). כך שלא היה לי כרגע משהו יותר מעניין לעשות (אני אמור לכתוב לידיעות אבל שימו לב שאמרתי: "מעניין")
מה שאומר כמובן שאכן סיימתי אותו שזה סוג של התקלה כי כרגע אין לי ממש מה לקרוא חוץ מספר על אסטרונומיה באנגלית קשה ובלי ניקוד שהתחיל מצוין בהסבר נפלא לשאלה פשוטה לכאורה: "למה השמיים שחורים בלילה?", ועבר לאחרונה להתדיין בגודלו של הקבוע אומגה ביקום ומה בדיוק עשו הפרוטונים מייד אחרי המפץ הגדול שאנחנו רק מניחים שקרה.
ספר מרתק אבל משעמם.
אבל פרנהייט 451 הוא ספר שממש הייתי מרוצה ממנו בפרט אחרי שקולטים שהוא נכתב ב- 1953 ואחרי שקוראים את מה שהסופר כתב בסוף הספר.
ואז קמתי שילמתי והלכתי.
מסתבר ששתי בירות זה יותר מהאוכל. לא נורא. מזון לראש.
השארתי גם אחלה טיפ אבל זה כי אני איש די נחמד מתחת לכל שנאת האדם שאני מטפח.

וזהו. השאלה המרכזית כרגע היא אם הפוסט הזה ישרוד את הבוקר או שהוא יושמד באכזריות כשאני אקרא במצב בהיר את מה שכתבתי.
בכל מקרה יש אנשים שיקבלו אותו בדואר ברגע שהוא יפורסם ולא ישנה כמה פעמים אני אערוך אותו אחר כך בגלל שהמנוע של הבלוגר עושה לי צרות עם עברית או אמחק אותו.
אבל להם מותר לקרוא כל מה שמוחי הקודח פולט.

Current Bestest Song Ever:Weezer - Hash Pipe

---

היום החלטתי לעשות כביסה.
למען הסר כל ספק, בהיותי מתבודד מטבעי הרי שלמדתי את נבכי מכונת הכביסה זה מכבר וכבוס כיבסתי לא פעם ולא פעמיים ולמעט מקרים בודדים (שלא באשמתי ויש לי עדים) הרי שרובם המוחלט של הבגדים המוצאים את דרכם למכונת הכביסה שלי אכן מסיימים את החוויה המסחררת באותו הצבע והגודל בו החלו את החוויה.
מעבר לכך, הרי שזו גם לא הכביסה הראשונה אותה ערכתי במכונת הכביסה של עמית ופולינה. מכונות כביסה באשר הן הרי שהן מכונות כביסה ולכולן תורה אחת ובנוסף היו לי את הוראותיה של פולינה.
אכן, פרט לדלת ההזנה הקדמית לא מצאתי הבדל ממשי בין מכונת הכביסה שלי לזו השוכנת כסלע שאין לו הופכין מתחת למייבש.

לאחר שנצטברו מספיק בגדים ברי כביסה העמסתי את המכונה בכל טוב וכטוב ליבי עליי הרי שאף הוספתי לאירוע מן הבגדים אשר שכנו בסל הכביסה טרם כניסתי לדירה וחמקו בפעמים הקודמות. פרט קטן אך רב משמעות.

יתרונה של מכונה בעלת הזנה קדמית הוא שדלת הזכוכית מספקת שעות של הנאה לבאי הבית והרי היא כמו טלוויזיה צבעונית מלאת חיים.
אם כן, לאחר שהפעלתי את המכונה ברגש חזרתי לאחר זמן מה לצפות במתרחש (ההתחלה תמיד משעממת ולא קורה כלום) למרבה הזוועה בינות לבגדים השונים המתערבבים בשעטנז נוראי של זימה גיליתי חולצה אשר ידעתי שהחלה את חייה בצבע לבן טהור כצדיק היחיד בסדום, ועליה כתמים בצבע אדום נורא.
הדבר דרש פעולה מיידית והחלטית מצידי.
הפסקתי את פעולת המכונה ופתחתי את הדלת. רוצה לומר, לחצתי על הכפתור הפנימי על הדלת האמור לשחרר את הנעילה ומשכתי אותה אלי.
העניין הוא שהדלת סרבה בתוקף להפתח. תוך הפעלת לחץ מתון אך מתגבר ניסיתי לפתוח את הדלת תוך שאני נזהר מהפעלת שרירי המשורגים לבל תיעקר הדלת ממקומה ואני אשאר עם דלת פתוחה ובעיה רצינית.
דקות ארוכות עברו עלי בעודי מכבה את המכונה למקרה והיא מתוחכמת מזו המצוייה בביתי, משחק בכפתוריה ברגש וכל אותה העת אני רואה את הכתם האדום מתפשט משל היה דשא אדמדם ממאדים.
אחרי שהדלת נוכחה בעקשנותי היא הואילה להפתח דווקא באחד מהניסיונות הרגועים יותר כאילו רוצה לומר "למה בכוח?"
לאחר שהדלת נפתחה הצלתי מייד את החולצה והתחלתי לחפש את אותו גורם מפיץ, אותו "patient zero" ממנו החלה המגיפה. הבדיקה העלתה שהמדובר ככל הנראה במכנס אדום זד נוכרי וזר אשר צורף למשלחת מתחתית הערימה. לרוע המזל לא זיהיתי אותו כמכנס בעל קשרים רופפים בלבד עם הצבע שלו ולכן אישרתי לו להכנס.
בלי לאבד זמן החלטתי לפעול על פי המודל אותו התוותה ממשלת ארה"ב במתן אישורי הכניסה לזרים. המכנס האדום יצא ולאחריו הכתום והכחול כי הם היו באותה גזרה ולאחריהם כל בגד בעל צבע אדום ולאחריהם כל בגד שנחשד בעיני בפעילות חתרנית שכל עניינה הפצת צבע לא חוקית.

בשלב זה בעודי חופר ובולש בידי בנבכי תוף הכביסה עלה בדעתי שאני חש בזמזום עדין באצבעותי ובכף רגלי הנוגעת ברצפה.
לאחר מספר בדיקות וניסויים התברר לי שהמכונה, ללא ספק נפגעת מהניתוח הפולשני, החליטה לנסות ולחסל אותי. מים וחשמל בשפע ענו באופן מיידי על הדרך המועדפת ורק מזלי הטוב, מוליכות וכנראה איזה טרנפומטור טוב לב בנבכי המכונה מנעו ממני מלספוג 220 וולט של חשמל טהור ונקי.
לאחר בחינה מדוקדקת של המצב הגעתי למסקנה שלחיצה על לחצן הכיבוי בטרם אמשיך יכולה רק להועיל למטרותי וכך אמנם עשיתי אך כנראה שקבל אכזר שמר בקירבו מספיק חשמל מאחר ותחושת העיקצוץ לא פסקה גם לאחר צעד בטיחותי זה.

מאחר ובשלב זה כבר הגעתי למסקנה שאם היא לא חיסלה אותי עד עכשיו הרי שגורלה נגזר המשכתי במשימתי לרוקן אותה מכל גורם חתרני ושסיימתי את משימתי הותרתי את הבגדים הנותרים במקומם עד לתום מחזור הכביסה.

אם כך לכותב שלום, הבגד הפגוע ומגבת לבנה שלא נמלטה בזמן יאלצו לעבור הצלה ולמכונה רק אומר:"הרי שתידרשי ליותר מזרם חשמלי ומעט מים בשביל לחסל אותי!"